החלטה בתיק בש"א 167386/07

1.         בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף מכוח תקנות 100 ו- 101 לתקנות סד"א בשל העדר עילה והעדר סמכות עניינית.

2.         בטרם אכריע בבקשה לגופה, אומר בקליפת אגוז, כי עניינה של התביעה הינו התנהלותה של הנתבעת (להלן:"המבקשת") כלפי התובעים (להלן:"המשיבים") בנוגע לדרישתם כי המשיבים יפסיקו ייצור, ייבוא ושיווק חיקויים של נעלים הידועות בשם "נעלי קרוקס" .

3.         באשר לסמכות העניינית:

טענה המבקשת כי הואיל והמשיבים ביקשו סעד הצהרתי שמהותו  הכרעה  בענייני קניין רוחני, הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי, עפ"י סעיפים 40 (1) ו- 40 (4) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984.

המשיבים בתגובתם הודיעו כי הינם מוותרים על הסעד ההצהרתי שנתבקש בכתב התביעה. בנסיבות אלה, מתייתרת הבקשה בנוגע לסמכות העניינית של תביעה זו.

4.         באשר להיעדר עילה:

עילת התביעה שלא מתייחסת לסעד הצהרתי מתייחסת לשקר מפגיע (סעיף 29 לכתב התביעה) ופרסום לשון הרע (סעיף 30 לכתב התביעה).

המבקשת טוענת כי יסודותיה העובדתיים והמשפטיים של עילת "לשון הרע" אינם מתקיימים:

א)         לא מתקיים יסוד "הפרסום" - המבקשת שלחה למשיבים מכתב המיועד לעיניהם בלבד שלא הופץ או פורסם לגורם שלישי והמשיבים אף אינם טוענים כי מכתב זה פורסם למאן דהוא פרט למשיבים עצמם. 

ב)         אין "לשון הרע" -  כתב התביעה היה צריך לפרט מה הן המילים המהוות לשון הרע, ובמקרה דנן, לא נעשה דבר כזה, ואף לא צורף לכתב התביעה המכתב.

המשיבים לא נימקו כיצד יצא "לשון הרע" נגדם ואף לא הראו "פרסום" של "לשון הרע".

ג)          לחלופין, מוסיפה המבקשת וטוענת כי עומדת לה הגנת "עניין אישי כשר" עפ"י סעיף 15       (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע").

5.         מנגד, טוענים המשיבים כי הואיל והמבקשת ייחסה להם מעשים פליליים, עליה להוכיח טענותיה והיא אף נושאת בנטל מוגבר להוכחת אמיתות דבריה ואין כל מקום לדחיית התובענה על הסף מבלי שיתבררו העובדות.

עוד טוענים המשיבים כי "משהמבקשת הפיצה את מכתבי האיום שלה בין עוסקים שונים בשוק, בהם היא טוענת כאילו המשיבים הינם מפרים, מרמים, מעוולים ומפירים את החוק  וכל  זאת  מבלי שערכה בדיקה מקיפה ויסודית, למצער, בכל הקשור לעניין הפלילי

וככל הנראה גם לשאר עלילות השווא שהעלילה כלפי המשיבים נתגבשו לכאורה מרכיביה של עוולת לשון הרע וההגנות הקבועות בחוק אינן עומדות לה" (מתוך סע' 7 לתגובה) וכי טענות הצדדים חייבות להתברר במסגרת בירור התביעה.

            כן טוענים המשיבים כי כל זמן שבית המשפט לא הכריע בעניינים השנויים במחלוקת, לא קמה למבקשת הגנת "עניין אישי כשר".

6.         המשיבים מוסיפים כי גם עוולת השקר המפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן:"פקודת הנזיקין") מתקיימת במקרה דנן מכוח הפרסום וההפצה בזדון של מכתביה של המבקשת.     

7.         בתשובה לתגובה ביקשה המבקשת להורות על מחיקת תגובת המשיבים ולהיעתר לבקשתם הואיל ותגובתם הוגשה באיחור ניכר, מבלי שצוין האיחור וללא נימוק.

לגופו של עניין, מוסיפה המבקשת וטוענת כי המשיבים יודעים כי מכתב ההתראה נשלח אליהם בלבד ולא הובא לידיעתו של אף גורם שלישי שאינו מעורב בפרשה ולא בכדי נמנעו המשיבים מלהביא ראיה המעידה על ה"פרסום" לכאורה של מכתב ההתראה לצד שלישי. כמו כן, המשיבים לא פירשו בתביעתם כיצד נעשה ה"פרסום" הנטען, ולא צורפו מסמכים המעידים על ה"פרסום".